אריה מליניאק

בני אדם תמיד מנצחים, "המפסידים" פשוט לא מבינים באיזה משחק הם משחקים באמת.

לא נכשלתי בהשגת תואר אקדמי אלא הצלחתי לא להשיג תואר אקדמי, כי עשיתי כל מה שנדרש בשביל שלא יהיה לי תואר. 

הרעיון בשלושה משפטים: בני אדם נוטים לברוח מתחושות כעס, תסכול וכו'. מוותרים, מתרחקים, מתכחשים.

תחושה לא נוחה היא מתנה, איתות לעצור ולעשות שינוי. אנחנו מרמים במשחק, מרמים את עצמנו, מספרים לעצמנו סיפור שלא מסתדר עם המציאות.

מה עושים? לוקחים אחריות ופועלים. הפוך, גוטה, הפוך. אעשה מה שהייתי צריך לעשות ולא עשיתי, ולא אעשה מה שלא הייתי צריך לעשות וכן עשיתי. 

אגדיר מטרות, אקבע כללי משחק, פרמטרים למדידת ההצלחה, אשאל את עצמי שאלות טובות:

לאן אני רוצה להגיע בדיוק? איפה אני נמצא באמת? איך אסגור את הפער? מה אני לא רואה, שיזניק אותי קדימה?

אל תתעקשו לעשות את כל הטעויות בעצמכם, אפשר ללמוד ממי שכבר הצליח ויודע.      

הכתיבה לא חדשה לי. למעלה משלושים שנה אני בעל חברה לאימון אישי ועסקי, וכותב בעיתונים טורי פרשנות, כתבות ועמודי דעה. כתיבת ספר זה משהו שונה, ריצה למרחקים ארוכים. 

שש שנים כתבתי את "לנצח זה מקצוע". מחקתי, שיניתי, ערכתי, הפכתי, תקנתי, עד שהבנתי ששלם זה לא מושלם.

הזמן הכי נכון הוא תמיד עכשיו! 

אז המצאתי משחק חדש, עם כללים, משתתפים ולוח תוצאות. כמו שאני מלמד. פניתי לעורך שיאמן אותי. מסרתי לו פרק, קבלתי ריבאונד ערוך בחזרה, ושלחתי עוד פרק. סדר הפרקים השתנה, סיפורים מדליקים זוקקו לתובנות שהתחברו לתהליך. גובשה גישה חדשנית ותאפשר לכל אחת ואחד להמריא מעלה באותם מקומות בהם אנשים בדרך כלל נתקעים ונעצרים.